Magha | הדרך לאושר

ארכיון לפי ‘התמודדות עם רגשות’ נושא

את המאמר הבא נפתח בסיפור אישי של אחד מחברי המערכת:

"אני זוכר יום אחד בחופשת הקיץ בין כיתה יא ליב. היינו בדרכנו לאילת באוטובוס. מאחורינו התיישבו להן קבוצת בנות רועשת במיוחד. הן קרקרו כמו תרנגולות ואחת מהן הייתה קולנית ורועשת במיוחד והפריע לכלל הנוסעים. בשלב מסוים חבריי ואני החלטנו לשים לזה סוף. אני במעשה נועז של הקרבה ואומץ לב, פניתי אל ראש הלהקה, ובגינוני נימוס ישראלים אותנטיים ביקשתי ממנה שתנמיך את קולה. חילופי המחמאות נמשכו מספר דקות , ותודות לקישורי התעוזה שהפגנתי וניצול העובדה שהמין השני מעט יותר רגיש – יצאתי עם ידי על העליונה, תוך כדי שאני מצחיק "ככה על הדרך" גם את חברותיה הטובות. בראש מורם וחזה נפוח ירדתי מהכרכרה והתקדמתי אל עבר שער הניצחון(דלת הכניסה למלון 1.5 כוכבים שבו ישנו). במהלך היום התענגתי בזיכרון צחוקם של כל הסובבים, שהשתלב היטב עם רעש הגלים בים. בלילה לפני שהלכתי לישון, הרגשתי פתאום תחושה מוזרה. מעבר לתחושת הבחילה שנבעה מערבוב של עראק עם וודקה, הייתה שם גם בחילה מסוג אחר-בחילה מעצמי. התמונה של פניה, שמתחת לכל שכבות האיפור שדרו לי משהו, מבעד למשקפי השמש הגדולות שלה ראיתי פתאום עצב. עצב כה גדול שרק עיוורון של נער מתבגר ומפגר יכול לפספס".

אז נכון, עברו כמה שנים טובות מאז הילדות וכולנו התבגרנו קצת. או לפחות אנו חושבים שהתבגרנו. אך למעשה לא השתנה הרבה, ואת  טיפשות הנעורים החליפה טיפשות "בוגרת" יותר. טיפשות שביחד עם עיוורון, יוצרים תוצאה הרסנית מאוד.

במאמר שלפניכם נדבר על אמפתיה. בתור ילדים התמימות  שלנו חברה יד ביד לחוסר טאקט אשר ביחד יצרו מגוון פעולות משעשעות ומבדרות. יחד עם זאת כולנו זוכרים מקרים שילדים אחרים פגעו בנו, והעליבו אותנו.

אנחנו פחות זוכרים את המקרים שבהם פעולותינו הילדותיות והתמימות פגעו בילדים אחרים. הרי כולנו היינו ילדים טובים, ואת זה הורנו הגאים ידאגו להזכיר. המצב כיום לא שונה בהרבה. אנחנו סבורים שרוב האנשים  יעידו על עצמם שהם סה"כ לא בני אדם רעים", ובטח לא כאלו שפוגעים באנשים אחרים. כמה שאנו טועים. את קבובות החול שהיינו מעיפים זה על זה בגן, החליפו להן מילים הרסניות הנזרקות לחלל ללא מחשבה. הדיבור הילדותי והישיר פינה את מקומו לדיבורים והשמצות של אדם אחר מאחורי גבו. את המבט העצוב והשאלות שעלו לנוכח סבל של אדם אחר, החליף מבט קר והתעלמות מנוכרת. דפוסי התנהגות אלו נכנסו עמוק עמוק ללב התרבות שבה אנו חיים, והם משתלבים באופן טבעי בסדר היום שלנו. הם מוטמעים כה חזק עד שיהיה לנו קשה להבחין בהם. ואם בכל זאת מישהו יסב את תשומת לבנו, לעניין זה או אחר, נביט בו, גבותינו מופנות כלפי מעלה בבוז, ונשיב: "תפסיק להיות יפה נפש". בכלל, אנו אוהבים להרים את השטיח הזה שעליו רשום בגדול: "יפות נפש" ולטאטא תחתיו את כל הלכלוך והג'יפה שאנו יוצרים בעצמנו לסביבה. זה קל, זה מקובל ונוח.

כדי לעשות לכם סדר בראש, כמו במאמר על הכעס, גם כאן חילקנו את סוגי היעדר האמפתיה ל3 קטגוריות עיקריות: אמפתיה לאנשים זרים, למכרים וחברים, ומשפחה ואהבה.

הסוג הראשון המתייחס לאנשים זרים, כולל בתוכו את כל אותם המקרים שבהם אנו עדים למצוקה וסבל אצל אדם אחר כדוגמת עוני, חולי, מצוקה נפשית ועוד. בגלל האדם רחוק מאיתנו, אנחנו מבצעים מעין תהליך של הרחקה שלו מאיתנו, וניתוק הסבל שלו משלנו. בשפה מקצועית קוראים לריחוק והניתוק הזה "דה פרסונליזיה".

מחקרים שנעשו על פושעים אכזריים הראו, שבזמן המעשה הם נתקו את עצמם מהקורבן, וכלל לא יכלו לראות את הפחד והסבל שהוא חש. מבחינתם הוא לא היה בנאדם. מסתבר שכולנו עושים דה פרסונליזיה ברמה מסוימת. קשה לנו להבין סבל של אדם אחר. נכון, כמות הסבל האנושי בעולם היא גדולה בהרבה מאשר נוכל לתפוס וגם אם נרצה לא נוכל להציל את העולם. אך אנחנו מאוד אוהבים להשתמש בטיעון גדול וכבד שכזה, ונוהגים להסתתר מאחוריו.

אף אחד לא ביקש מאיתנו להציל את העולם, אך להראות סימני אמפתיה לנוכח מצוקה של אדם בסביבתנו זה דבר מינימלי מאוד. נתת יד לקשיש, חייכת לקבצן, עזרת לאם לסחוב את עגלת תינוקה במדרגות, הקשבת בשקט לאדם העצוב שיושב לידך באוטובוס- והצלת את העולם שלך.

דוגמא של חבר מערכת מאגה: לפני מספר שבועות נסעתי ברכבת. בדרך עבר איש זקן ונכה בין הנוסעים וביקש כסף לאוכל. לא כל כך התייחסו אליו, עד שהגיע למקום מושבי. נתתי לו את כל הכסף הקטן שהיה ברשותי – סכום של כ2 שקלים בהמון מטבעות של 10 אגורות. בזה אחר זה הכנסתי את המטבעות אשר עשו רעש שהרים את מבטם של האנשים מהעיתון. אחרי שלחש לי בחיוך חסר שיניים : "חג שמח", התפנה לשאר הקרון שלפתע נראה נדיב בהרבה. באותו רגע הצלתי את העולם שלי. ולא הייתי צריך להיות עשיר מופלג כדי לעשות זאת.

הסוג השני של היעדר האמפתיה מתקשר בעיקר מכרים וחברים. לכאורה, המקרים כאן נראים פחות ברורים מהסוג הראשון, וזה נובע בעיקר מחוסר תפיסתנו לגבי הכוח שיש במילים. כפי שציינו למעלה, את מריבות החצר בגן תפסו בימי בית הספר היסודי התארגנויות מסודרות של "חרם" כנגד פושע זה או אחר. עם השנים אלה נזנחו לטובת שיטות לחימה מתוחכמות בהרבה כמו השמצות וריכולים- בעיקר של מכרים, וחוסר פרגון המשולב לעיתים עם ציניות- בעיקר לחברים.

לגבי השיטה הראשונה- השמצה, נציין שלאחר מעקב ערני שעשינו בנושא במשך תקופה ארוכה, נדהמנו מהקלות שבא אנשים מדברים סרה על אנשים אחרים. לפעמים זה היה נראה שכאשר אין לאנשים נושא שיחה מעניין, הם בוחרים להעביר את הזמן בצורה זו. זה ללא ספק דבר נוח בהרבה, מאשר להיות בשקט ולחשוב עם עצמנו האם אנו מתנהגים כראוי. עם חברים אנו נוקטים בשיטה מעט שונה. פה לחלק מסוים מהאנשים נכנס פאן יותר "מוסרי" (לאלה שלא- היחס לחברים הוא בדיוק כמו למכרים ראו פסקה למעלה), שכן עדיין מדובר בחבר. לכן את חוסר הכבוד והזלזול "צריך" לבטא בצורה מעט יותר מעודנת. השיחות מאחורי הגב ישמעו פחות ארסיות. כמובן שהם רק ישמעו ככאלה. בפועל אם השיחה לא נועדה על מנת למצוא דרך לשיפור התנהגותו של חבר, או העמדתו על טעותו, אין כל הבדל בין שיחה שכזו לבין ריכול עסיסי ברחוב. בנוסף לזה יש דפוסי התנהגות בין חברים שנראים לכאורה מקובלים כמו ציניות שבא לידי בהסתלבטויות הדדיות. אין שום דבר רע במעט הומור בין חברים, אך המון פעמים הגבולות מטשטשים ומעבר לצחוק שגרמנו מסביב קשה לנו לראות שהאדם מולנו נפגע. את שורה זו אנו כותבים בעצב רב.

זכרו תמיד, בכל רגע שחבר שלנו חש חוסר בטחון או אי נחת בנושא מסוים (לימודים, עבודה, קשרים, בעיות עם עצמו וכו') , אנחנו מהר מאוד נסבול מזה, ונאלץ לספוג בדרך עקיפה הרבה מרמור ותסכול. לכן חשוב מאוד להיות ערנים לחברים, לדעת לפרגן שצריך, ולא ליצור מתחים ותחרויות מיותרות שלפעמים הם מתחבאים עמוק בתת המודע שלנו.

הסוג השלישי של היעדר האמפתיה נוגע ביחס עם אנשים שיש לנו רגשות אליהם כמו משפחה ואהבה. כאן הדברים הם כל כך עדינים שאת רובם המוחלט אנו פשוט לא רואים. לא אציין כאן מקרים גלויים וברורים של היעדר אמפתיה לאהובנו, מספיק שכל ישר כדי לזהותם ולהבין כמה הם פוגעים.

אלו שיפנימו ויישמו את הכתוב עד סוף הפסקה יכולים לחסוך לעצמם סבל נפשי רב, וכסף רב על טיפולים זוגיים.  אנו מאמינים שרוב הבעיות נובעות מחוסר מודעות למצבו של השני. לעיתים אפשר לצפות מהצד במשחקי משוך בחבל בין זוגות רבים. כל אחד מגיע למערכת היחסים עם מטענים מהעבר, וציפיות לעתיד אשר לעולם לא הועלו באופן גלוי. אלו כבר גורמים למצב של משיכה מסוימת של החבל לכל כיוון. בנוסף לכך כל אחד מבני הזוג מביא למערכת יחסים (וגם לבית הוריו) את כל תלאות יומו, אשר הופכים את כל העסק לדליק מאוד. תופתעו לגלות כמה חסרי אמפתיה יכולים להיות אנשים אוהבים זה לזה. חשוב ליצור מצב מאוזן, שכל אחד מודע לבעיות ולשיגעונות של האחר, ויודע מתי צריך לקחת מרחק ומתי צריך לדבר. (יחד עם זאת חלק מהאיזון, הוא להבין שכל אחד מבני הזוג הוא ישות בפני עצמה, שלמרות התלות והנוחות שבקשר, צריכה להמשיך ולעמוד בכוחות עצמה, להיות מודעת ,ולהמשיך להשתפר ולהתקדם באופן אישי. זה כבר קשור לנושא אחר).

אנו בהחלט חושבים שמערכת יחסים בין אוהבים זה פרויקט לא פשוט, ולכן חשוב מאוד לגלות אמפתיה ברמה הגבוהה ביותר, לדעת לזהות הבעות פנים, ודפוסי התנהגות שונים. אלו שיעשו את זה ויחד עם זאת ישימו בצד את האגו והקנאה, יזכו לחיים משמחים יחדיו.

לסיכום, חיינו יכולים להיות שונים בהרבה אם היינו מפתחים מעט יותר חמלה לסובבים אותנו. חמלה ואמפתיה, הם הנוגדנים המושלמים לכעס. ככל שנפתח אותם יותר הכעס לאט לאט יעלם מליבנו. נשאיר אתכם עם תרגול עצמי של מספר דקות אם תתמידו בו לפחות מספר פעמים בשבוע הוא יסב לכם המון נחת ושלווה.

מאגה תרגול:

שבו במקום נוח וחשוך ועצמו את עינכם. שימו ברקע שני שירים שמרגעים אתכם, מומלץ ללא מילים אשר יסיחו את דעתכם. בשיר הראשון חשבו על אנשים עם חמלה גדולה אשר מהווים מקור להשראה עבורכם.( דוגמא למקורות השראה אצל חברי המערכת: רב האסירים אריה לוין, גנדהי, הדאלאי לאמה ועוד). הזיזו את כפות ידיכם בצורה מעגלית ודמיינו כיצד אתם מקבלים מאנשים אלו את החמלה והסבלנות הגדולה המאפיינת אותם. לאחר שאתם מרגישים מעט יותר חזקים, חשבו על כל אלו המפרים את שלוות נפשכם. זה יכול להיות מכרים, עמיתים לעבודה, חברים, ולעיתים אף בני משפחה ובני הזוג. קבלו מהם במחווה של הידיים את כל הכעסים וההתנהגויות השליליות, ספגו את כל האנרגיות. בשיר השני תחשבו שוב על מקור ההשראה שלכם,  למשך דקה קבלו מהם כוחות בשנית,. כעת סובבו את ידיכם בתנועה מעגלית הפוכה, מהבפנים כלפי חוץ תוך כדי כך שאתם חושבים על הסובבים אתכם, וכך שאתם מעניקים להם מקור השראה ודוגמא לכוח וסבלנות. כל התרגול לוקח כ7-8 דקות.  

"כשהנשמה מאירה – גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים".  הרב קוק.